אודות

מחשבה קונספטואלית:

הסיפור מתחיל בשנות ה-30 של המאה ה-19, אז הומצאה המצלמה. מה שהביא לטלטול בסוף המאה ה-19, תחום שלם אחר באמנות, הציור. לא היה יותר צורך בדיוקנאות ראליסטיים של אציל זה או אחר, הטבע צולם בקליק אחד, בלי צורך בשעות רבות של התבוננות וחיקוי המציאות. הציור היה צריך שינוי תפיסתי, והוא הגיע עם הזרם החדש, עם חלוצי הציור המודרני, דגה, מונה, מאנה, רנואר ועוד…… האימפרסיוניסטים.
לא עוד חיקוי המציאות אלא אינטרפרטציה שלה, המודרניזם.

בתחילת המאה ה-20, האמן, מרסל דושאן, לקח את האינטרפרטציה של המציאות לממדים שלא הכירו עד אז בתחום האמנות, הקונספט. רעיון פילוסופי או חברתי מחשבתי מופשט המנחה את היוצר בתהליך היצירה. דהיינו, להעביר מחשבה לחומר.
מחשבה לחומר? איזו מחשבה יש בעשיית כד לצורך קיומי או עיטור אחד לנוי? הפער בין האמנות הפרקטית דאז לאמנות המודרנית החל. התהום בין האמנות לאומנות נפער.

תרבות ישראלית המונעת מזיכרון כמעט ואינה קיימת בישראל. אנו יוצרים תרבויות מגוונות ולאחר זמן קצר זונחים אותן וממשיכים הלאה ליצור משהו חדש. אנו מחפשים ורודפים אחר שורשיות, אך מפאת הזמן הקצר שהמדינה קיימת, דרך הכאוס הפוליטי, תרבותי וכיום חברתי, אנו לא יודעים מנוח. עסוקים בחיפוש תמידי לשלווה תרבותית. הכל נע כאן בהילוך מהיר ללא יכולת הפנמה ובניית תרבות ישראלית ייחודית. זיכרון קולקטיבי בישראל לרוב מתייחס למלחמות, מהבית הראשון ועד למלחמה, "מצבע" האחרון. זיכרון תרבותי עמוק עם שורשים האוחזים חזק באדמה כמעט ואינו קיים אך התהליך אכן קיים.
היצירה וההרס שלה, ההזנחה של הישן ויצירה מחדש – אלו האלמנטים המנחים אותי.

הפורצלן עבר תהליך דומה לזה של היסטוריית האדם, מהחומר האצילי ביותר השווה, תרתי משמע, זהב, לחמר המוני שכל אחד יכול להציג בביתו לראווה.

בעבודותיי אני ממחיש תהליך זה. החומר הלבן, הטהור והכמעט שקוף מתלכלך בצבע ופיח משריפת הגז, הופך את האובייקט ל"עני" בנראות שלו, הזהב, זה שהיה פעם שוויו של הפורצלן כעת מעטר אותו ומחזיר אותו לגדולתו. אובייקט שימושי אמנם אך מוצג לראווה אמנותית. אומנות או אמנות? תחליטו אתם.